פצעי קריירה

“מי מגיעה לדיון הנהלה עם ליפסטיק אדום?”

"היא אמרה לי בשבוע השלישי מתוך שישה שם, בארגון ההוא. פצע הקריירה שלי.
אחרי שהגעתי מוכנה לישיבת ההנהלה של החטיבה הזאת, וקיבלתי פידבקים טובים ממי שישב שם. ואז היא קראה לי אליה, יום למחרת. המנהלת שלי. ושאלה את זה.

היא לא הייתה שם, אבל קיבלה דיווח. השאלה על הליפסטיק האדום הייתה עוד נורה אדומה בסדרה של נורות שנדלקו לי שם. נורות שלא הייתי קשובה להן. כל כך רציתי את התפקיד, שעצם זה שהתקבלתי אליו סינוור אותי מלהקשיב לעצמי.

במשך שנתיים חיפשו שם מישהי לתפקיד שגויסתי אליו. ובסוף יצא שתהליך הגיוס שלי ארך יותר מהקדנציה שלי שם. הכל היה שם לא נכון לי. הניהול הישיר הלא מאפשר והביקורתי מראש, האקלים הארגוני הקשוח והאנרגיות הצבאיות.

“אני יודעת שרק התחלת שם. אבל רק תבואי לשמוע”

חברה התקשרה אליי והציעה לי ללכת להקשיב להצעת עבודה בארגון אחר.
זה היה מוזר. בחודש וחצי כמעט שכחתי כמה יש לי להציע. פגשתי את מי שתהפוך להיות המנהלת הבאה שלי ביום שישי בבית קפה, והרגשתי שהגעתי הביתה.

“זה מאוד לא מקצועי לעזוב ככה. קחי את הדברים שלך היום ותלכי”

נכנסתי לספר לה, למנהלת בארגון שפצע אותי. היא בדיוק סיימה לספר על טיול שעשתה בקרקוב וכמה יפה שם. תוך דקה היא כבר לא הייתה מסוגלת להביט לי בעיניים מרוב כעס. הצעתי להישאר כמה ימים כדי להעביר את הדברים שכבר עשיתי באופן מסודר. היא סירבה וביקשה מאחת העובדות שלה ללוות אותי בכל התחנות של טופס הטיולים. יצאתי משם בשיטה האמריקאית, עם ארגזים לחפצים האישיים, והחזרתי מייד את הלפטופ והאוטו. הלכתי משם לארגון שקיבל אותי בזרועות פתוחות.

“את מכירה מישהי מצוינת לצוות שלי פה?”

שאלה אותי החברה שנשארה לי מהתקופה הקצרצרה שם, בארגון שפצע אותי.
התחלחלתי. עברו מאז כמה שנים וזה נראה לי כמו אתמול, אני והארגזים.
בפעם הראשונה התחמקתי, בפעם השלישית לאטתי: “אני לא מסוגלת. לא מאחלת לאף אחד שאני אוהבת לעבוד בארגון הזה”. כי זה העניין עם פרידות. הן קובעות את הרושם שלך על מקום, בדיוק כמו כניסות. ועובד שעוזב יכול להיות שגריר מצוין, אם סיימו את זה יפה.

חלק מהארגונים לא מבינים את זה. בעידן השקוף של Glassdoor ו-The Worker ההירארכיות התהפכו קצת. העובד שנהגת בו באופן מחפיר היום הוא זה שיספק עליך מידע למועסקים פוטנציאליים. גם ההיפך נכון. עובדים שבעי רצון כמובן ישמחו לשגרר את הארגון שהם עובדים בו. כי טוב להם בו, והם רוצים להביא אליו חברים.

“מטורפת. איך נכשלת?”

כשסיפרתי את הסיפור הזה בזמנו לחבר, אמרתי לו שנכשלתי. נכשלתי באבחון המקדים ולא נשארתי להילחם.
הוא הסתכל עליי במבט נדהם ואמר: “מטורפת. איך נכשלת? זיהית במהירות שזה לא מתאים לך, וחטפו אותך למקום אחר.”

מאז האמירה שלו, אני נושאת בגאון ובתודה את הפצע שלי.
הפצע שלימד אותי על עצמי ועל הגבולות שלי, לימד אותי לחמול על פצעי קריירה של אחרים, ולהבין כמה חשוב לא להיות בצד שפוצע. הפצע שהפך אותי עירנית מאוד לסביבות מצמצמות שלא יאפשרו לי להיות במיטבי.