נערה עובדת

“אמא, אתם תתגרשו?”

היא שאלה אותי, מבועתת. כמעט לא רבנו, וכשכבר רבנו והיא שאלה את זה נתתי את הנאום הקבוע של הורים לילדים על זה שכמו שהיא רבה עם חברות שלה ומתפייסת, ככה גם אנחנו. רבים לפעמים ואז משלימים, וזה לא אומר שזה נגמר בלה בלה בלה. אבל כשהיא שאלה את זה אז, זו הייתה הפעם הראשונה ששתקתי ורק חיבקתי אותה. אשכרה לא ידעתי מה להגיד לה. זה היה ריב מטופש לגמרי. הוא שכח להביא ביצים אורגניות מהסופר. אבל היא הרגישה שהיה שם משהו גדול יותר ונבהלה. היא ניסחה בקול רם את השאלה ששאלתי את עצמי תוך כדי הריב. כי מגיע רגע כזה, שאת יודעת שהגיע הזמן לקום וללכת. גם אם עוד אין לך מושג איך.

“אני לא מסוגלת לגייס את הכוחות לעזוב את הבית”

היא כתבה לי. אישה שאני אוהבת מאוד. עניתי לה שאם ככה, זה לא הזמן. ואולי אף פעם לא יהיה זמן כזה. כי כשאת יודעת שהגיע הזמן, מפליא כמה שזה לא מצריך כוחות.
כלומר ברור שיש היערכות, ומחשבות, וחששות. אבל כשהתזמון נכון, ההחלטה ללכת טבעית לך כמו לנשום. את הרי לא מחליטה לנשום, נכון?
וככה זה גם כשמחליטים לעזוב ארגון. כשהתזמון נכון, זה מרגיש טבעי.

“את יכולה לדבר? יש לי תפקיד להציע לך”

נעים לקבל שיחות כאלה. במרבית הפעמים אנחנו מסרבים לשמוע. לפעמים מתוך מחויבות לארגון ולתפקיד, לפעמים כי טוב לנו או נוח לנו במקום העבודה הנוכחי, לפעמים כי אין לנו כוח לעשות שינוי. אבל לשיחה הזאת, לא יודעת למה, עניתי: "כן. דברי אליי". אולי זה היה אחרי איזה נפילת אסימון בסגנון הביצים האורגניות, תחילת הבנה שאני כבר לא במקום שמדויק לי, אולי העובדה שהרגשתי שהבית יחסית מיוצב כבר, ואפשר שוב לשים גז בקריירה כדי להתחיל במקום חדש.
חודש לפני כן, עשיתי עם שירי המופלאה שיחת מיקוד תעסוקתי, בה הגדרנו יחד את העוצמות שלי, ומה חשוב לי שיהיה במקום הבא. וה-head hunterית ששאלה אותי את השאלה שבכותרת סיפרה לי על הארגון החדש, והיה בו את כל הצ'ק ליסט שביקשתי. ממש כאילו היא הייתה בשיחה שלי עם שירי.

“איך הכל בא לך בקלות בחיים. מדהים!”

היא צחקה כשסיפרתי לה שאני עוברת לתפקיד חדש.
זה הימם אותי.
לי? בקלות? אני הרי צמודה לסלוגן של לידיה גרנט, המורה לריקוד בסדרה Fame מהאייטיז.
"לתהילה יש מחיר. וכאן תתחילו לשלם אותו. בזיעה." כמה הזעתי בדרך לתפקיד החדש.
זה היה תהליך מורכב, ארוך אבל סופר מעניין. שלמדתי בו גם על הארגון שאליו אני הולכת, אבל בעיקר על עצמי ועל היכולת שלי להכיל אי ודאות במקום שיש תקשורת רציפה, שקופה ואותנטית.
"תכלס, היא התקבלה בעיקר כי היא לא ויתרה" שמעתי שאמרו עליי.
זה כבר קצת יותר מדויק.
הסטטיסטיקות אומרות שנשים נוטות להגיש מועמדות רק לתפקידים שבהם יש להן 70% מהניסיון והכישורים הנדרשים, בעוד גברים מרגישים נוח להציג מועמדות גם כשיש להם 30% מהכישורים.
החלטתי שבתהליך הזה אני לא אבהל ממה שחסר לי בניסיון, אלא אשתדל להשלים את זה בתשוקה ומוטיבציה (שהן פשוט מילים יפות וריחניות יותר ל-זיעה).

“איך נכנסים לתפקידי פיתוח ארגוני?”

היא שאלה אותי. היא הגיעה אליי דרך איזה פורום בפייסבוק וביקשה להתייעץ איתי. היא עשתה 8-9 שנים תפקידים של מנהלת לשכת מנכ"ל ומזכירת סמנכ"ל ויש לה תואר שני נחשב בייעוץ ארגוני. היא הייתה רהוטה ואינטליגנטית, ואמרה לי בביטחון: "נפגשתי עם יועצת קריירה והיא אמרה לי שיש המון דמיון בין הדברים שעשיתי לבין פיתוח ארגוני, ושזה רק עניין של מיתוג".
בלעתי רוק, ואמרתי לה בכנות שפיתוח ארגוני זו פרופסיה (המילה "שליחות" פשוט נראתה לי מבהילה קצת). שההשכלה שלה סופר רלוונטית, אבל עכשיו אני מציעה לה להזיע קצת. להתחיל מלמטה בחברת ייעוץ כמתמחה או לבצע תפקידים ראשוניים במשאבי אנוש באחד הארגונים שעבדה בו בעבר ושיש לה בהם קשרים.
"איזה חברות ייעוץ יש?" היא שאלה.
נתתי לה שני שמות, והצעתי לה לבדוק לעומק גם אחרות.
היא הודתה לי, אבל השתנקה.
לא הייתי בטוחה שפעלתי נכון.
חשבתי שאולי הגזמתי קצת.
לא לכולם מתאים להזיע.
אבל אני אוהבת סביבי אנשים שמזיעים.