ממטפלת הוליסטית ליזמית של חברת רוקחות טבעית   הטוויסט של ורד אורנשטיין סלוצקי

טוויסט בעלילה  היא הפינה השבועית שבה אני נותנת במה לאנשים עם סיפורי קריירה מעניינים – כדי להראות שבקריירות תמיד אפשר לשנות כיוון, גם כשזה נראה בלתי אפשרי. אני מאמינה שהסיפורים האלה חשובים במיוחד בתקופה הזו, של פיטורים והמון שאלות וספקות לגבי "מה הלאה", ושהם עשויים לתת תקווה ואופטימיות.

והיום בפינה: ורד אורנשטיין סלוצקי, פסיכותרפיסטית הוליסטית מעל 25 שנה, רוקחת טבעית, מנחת סדנאות ומייסדת מותג הטיפוח והרוקחות הטבעית VOS. בגיל 40 פיתחה את הסרום הראשון שלה והרחיבה את תהליכי הריפוי וההקשבה מחדר הטיפולים אל תוך עולם היזמות והחיים עצמם.

איפה את נמצאת היום?

אני נמצאת היום במקום שמרגיש לי כמו מפגש של כל הנשים שהייתי לאורך השנים.

אני מטפלת הוליסטית כבר למעלה מ־25 שנה, ואני גם יזמית, יוצרת ומפתחת של VOS. אבל ככל שאני מתבגרת, אני מבינה שהחיים שלנו הרבה יותר עשירים מכל הגדרה שאנחנו נותנות לעצמנו.

במשך שנים כמטפלת ישבתי מול אנשים והקשבתי. לסיפורים שהם מספרים בקול, וגם לאלה שהם שומרים עמוק בפנים. ראיתי כמה כוח יש למילה טובה, למגע, להקשבה אמיתית, וכמה פעמים דווקא האנשים שנותנים כל כך הרבה לאחרים שוכחים לתת משהו מעצמם לעצמם.

עם השנים הבנתי שאהבה עצמית היא הרבה מעבר לרעיון יפה. היא מערכת היחסים הארוכה והמשמעותית ביותר שתהיה לנו בחיים. היא הדרך שבה אנחנו מדברות לעצמנו כשקשה לנו, האופן שבו אנחנו מתייחסות לגוף שלנו כשהוא משתנה, והיכולת שלנו להמשיך להאמין בעצמנו גם כשהחיים מתפתחים אחרת ממה שתכננו.

בגיל 40 פיתחתי את המוצר הראשון שלי. הגעתי אליו עם שנים של ניסיון טיפולי, אבל גם עם עולם שלם שהייתי צריכה ללמוד מחדש. פתאום הייתי שוב מתחילה. היו לי שאלות, חששות, חלומות גדולים והמון דברים שעוד לא ידעתי לעשות.
אני חושבת שזו אחת המתנות הגדולות שהענקתי לעצמי. ההסכמה להיות שוב תלמידה של החיים. להבין שגם אחרי שנים שבהן אנחנו כבר יודעות מי אנחנו ומה אנחנו עושות, מותר לנו לגלות בתוכנו עוד אישה, עוד תשוקה, עוד יכולת.

VOS נולד מתוך הרצון שלי להרחיב את מה שאני עושה בחדר הטיפולים אל תוך החיים עצמם. רציתי ליצור דברים שאנשים יוכלו לפגוש בכל יום, דרך העור, הריח, המילים והחושים. דברים שיזכירו להם לעצור לרגע ולהעניק לעצמם את אותה תשומת לב שהם מעניקים לכל העולם.

היום אני מבינה שהמטפלת והיזמית שבי מזינות זו את זו. המטפלת מלמדת אותי להקשיב, להיות רגישה ולראות את האדם שמולי. היזמית מלמדת אותי להעז, להתמודד עם חוסר ודאות, לקבל החלטות ולהמשיך ליצור גם כשאני עדיין לא יודעת בדיוק איך הדברים יסתדרו.
ואם יש משהו שהדרך הזו לימדה אותי, הוא שאנחנו הרבה יותר ממה שכבר הספקנו להיות.
אפשר להתחיל מחדש גם אחרי עשרות שנים במקצוע. אפשר לפחד ובכל זאת להעז. אפשר להיות אישה רגישה מאוד ובאותה נשימה גם חזקה, נחושה ושאפתנית.

והכי חשוב, אפשר לבנות חיים שממשיכים להתפתח יחד איתנו.
אני מאמינה שהצמיחה האמיתית מתחילה כשאנחנו מפסיקות לשאול אם כבר מאוחר מדי, ומתחילות לשאול מה עוד הלב שלנו מבקש לחיות.

אני עדיין אותה אישה שרוצה לגעת בלב של אנשים ולעשות טוב בעולם. היום אני פשוט מרשה לעצמי לחלום על זה בגדול

מה היה הטוויסט בעלילה שלך?

אני חושבת שנקודות המפנה המשמעותיות ביותר בחיים שלנו מתחילות הרבה לפני שאנחנו מעזות לעשות איתן משהו.

לפעמים משהו בתוכנו מתחיל לבקש יותר. יותר מקום, יותר ביטוי, יותר אפשרות להביא לעולם את כל מה שאנחנו. ואנחנו ממשיכות בחיים, בעבודה, במשפחה, בכל מה שבנינו ואנחנו אוהבות, אבל הקול הקטן הזה ממשיך לדבר אלינו.

במשך שנים אהבתי מאוד את העבודה שלי כמטפלת. הרגשתי שיש לי זכות גדולה להיכנס אל תוך עולמות של אנשים, ללוות אותם, להקשיב להם ולעזור להם למצוא את הדרך בחזרה לעצמם.

אבל לצד המטפלת שבי תמיד חיה גם אישה יוצרת. אישה שאוהבת חומר, צבע, ריח, אסתטיקה, טבע ומילים. אישה סקרנית שרוצה ללמוד, לגעת, לפתח ולברוא דברים חדשים.

באיזשהו שלב הבנתי שאני רוצה לתת גם לה מקום.

בגיל 40 פיתחתי את סרום היום הראשון שלי. היום, כשאני מסתכלת לאחור, אני מבינה כמה משמעות הייתה לצעד הזה. לא רק בגלל המוצר שנולד, אלא בגלל האישה שהייתי צריכה להסכים להיות כדי ליצור אותו.

אחרי שנים שבהן הייתי בעלת ניסיון, ידע וביטחון בעולם הטיפולי, נכנסתי לעולם שבו הייתי צריכה ללמוד כמעט הכול מההתחלה.

וזה דבר מרתק בעיניי. אנחנו משקיעות כל כך הרבה שנים בבניית ביטחון, במציאת המקום שלנו בעולם, ואז מגיע רגע שבו כדי להמשיך לצמוח אנחנו צריכות להסכים לוותר קצת על הביטחון הזה.

להיות שוב מתחילות. לשאול שאלות. לטעות. לבקש עזרה. להעז לעשות דברים שאנחנו עדיין לא יודעות אם נצליח בהם.

אני חושבת שאחד הפחדים הגדולים שלנו כנשים הוא לאבד את מה שכבר בנינו. אנחנו כל כך רגילות להיות אחראיות, לדאוג, להחזיק, לדעת מה צריך לעשות. ולפעמים דווקא מתוך המקום הזה אנחנו שוכחות שגם לנו מותר לרצות עוד.

עוד חלום. עוד התחלה. עוד חיים בתוך החיים שכבר יצרנו.

נקודת המפנה שלי הייתה ההבנה שאני יכולה להמשיך לאהוב את כל מה שאני עושה, ובאותו הזמן לרצות להרחיב את הגבולות של עצמי.

שאני יכולה להיות מטפלת וגם יזמית. אמא וגם אישה עם חלומות גדולים משלה. רגישה וגם אמיצה. מחוברת מאוד לאנשים ובאותו הזמן להוביל עסק, לקבל החלטות קשות ולעמוד מאחורי החזון שלי.

הדרך הזו לימדה אותי שאומץ הוא לא בהכרח תחושה של ביטחון. לפעמים אומץ הוא דווקא הנכונות להתקדם עם לב דופק, עם שאלות ועם פחד, מתוך אמונה עמוקה שיש משהו שראוי לתת לו הזדמנות.

והיו בדרך גם ימים קשים. ימים של ספק, של עייפות, של אחריות גדולה ושל שאלות אם אני באמת מסוגלת להחזיק את כל מה שחלמתי עליו.

אני חושבת שחשוב לדבר גם עליהם, כי מבחוץ אנחנו רואות הרבה פעמים את התוצאה. את המותג, את המוצרים, את העשייה. אבל מאחורי כל דבר שנבנה באהבה יש גם אינספור רגעים של התמודדות, התמדה ואמונה.

היום אני יודעת שנקודת המפנה האמיתית שלי הייתה הרגע שבו נתתי לעצמי רשות לגדול מעבר למה שכבר הכרתי בעצמי.

בגיל 40 העזתי להתחיל משהו חדש. היום, בגיל 49, אני מבינה כמה עוד יש בי לגלות, ללמוד, ליצור ולהגשים. וכמה מרגש לדעת שהפרקים היפים ביותר בחיים שלנו עוד יכולים להיות לפנינו.

ואם יש משהו שהייתי רוצה להעביר לכל אישה שקוראת את המילים האלה, הוא שהחיים שלנו יכולים להמשיך להשתנות ולהפתיע אותנו בכל גיל.

מותר לנו לגלות חלום חדש. מותר לנו לשנות כיוון, ללמוד שפה חדשה של עשייה, להתאהב מחדש ביכולות שלנו ולהאמין בעצמנו גם כשאנחנו עדיין לא יודעות בדיוק לאן הדרך תיקח אותנו.

אנחנו לא צריכות לדעת מראש איך הכול יסתדר כדי להתחיל.

לפעמים מספיק להקשיב לקול הזה שבתוכנו, זה שממשיך לבקש מאיתנו להאמין שעוד כל כך הרבה דברים יפים יכולים לקרות🌈

איזו דמות הייתה צריכה למות כדי שיקרה הטוויסט? אילו ויתורים נאלצת לעשות?

הייתי צריכה להיפרד מהאישה שחשבה שהיא צריכה לדעת הכול, להספיק הכול ולהצליח להחזיק את הכול.

במשך שנים הייתי רגילה להיות זו שמקשיבה, שמכילה, שמבינה, שמוצאת פתרונות. כמטפלת, כאמא, כאישה שמנהלת חיים מלאים באחריות ובאנשים שהיא אוהבת, התרגלתי להיות במקום שנותן ביטחון לאחרים.

אבל החיים לימדו אותי שגם האישה שיודעת להחזיק אחרים זקוקה לפעמים למישהו שיחזיק אותה. שגם מי שמלווה אנשים בדרכם יכולה ללכת לאיבוד בדרך של עצמה. ושגם אחרי שנים של ניסיון, ידע והתפתחות אישית, יש בתוכנו מקומות שעדיין מבקשים ריפוי.

אחד הדברים המורכבים ביותר עבורנו כנשים הוא לשחרר את הצורך להיות כל הזמן חזקות. להיות האמא שמספיקה, בת הזוג שמבינה, בעלת העסק שמצליחה, האישה שנראית טוב, שמרגישה טוב, שיודעת להתמודד עם כל מה שהחיים מביאים.

אנחנו לומדות כל כך טוב לדאוג לכולם, שלפעמים אנחנו כבר מתקשות לזהות את הרגע שבו אנחנו בעצמנו זקוקות למנוחה, לחיבוק, לעזרה או פשוט למישהו שיגיד לנו שמותר לנו להניח לרגע את כל מה שאנחנו מחזיקות.

כשהתחלתי לבנות את VOS, פגשתי בתוכי חלקים שלא הכרתי מספיק. את האישה שמפחדת להיכשל, את זו שלוקחת דברים ללב, את זו שרוצה שכולם יהיו מרוצים, ואת זו שמתקשה לפעמים לעצור גם כשהגוף והנפש מבקשים ממנה.

הבנתי שהיכולת שלי להרגיש כל כך הרבה, אותה רגישות שמלווה אותי כל חיי, היא גם אחת המתנות הגדולות שלי וגם משהו שאני צריכה ללמוד לשמור עליו.

כי כשאנחנו מרגישות הכול בעוצמה, אנחנו עלולות לקחת על עצמנו גם את מה שאינו שלנו. את האכזבות של אחרים, את הציפיות שלהם, את הפחד לאכזב, את האחריות לכך שלכולם יהיה טוב.

והייתי צריכה ללמוד שאפשר להיות אישה עם לב פתוח ועם גבולות. שאפשר לאהוב אנשים מאוד ועדיין לבחור בעצמי. שאפשר להיות נדיבה מבלי להתרוקן, ושאפשר להוביל מתוך רגישות ולא רק מתוך כוח.

הייתי צריכה גם להיפרד מהאמונה שאם משהו חשוב לי מספיק, אני חייבת לעשות אותו בעצמי.

בעולם הטיפולי הייתי רגילה לסמוך על הידע ועל האינטואיציה שלי. בעולם העסקי נדרשתי ללמוד לסמוך גם על אנשים אחרים. להבין שלבקש עזרה זו יכולת, שלהאציל סמכויות זו אחריות, ושלהיות מנהיגה פירושו גם לאפשר לאחרים להביא את עצמם.

וזה שיעור שאני עדיין לומדת.

אני מאמינה שהתפתחות אמיתית היא תהליך שנמשך כל החיים. גם היום יש בי רגעים שבהם אני חוזרת להרגלים ישנים, לוקחת על עצמי יותר מדי, דואגת יותר מדי או מצפה מעצמי להיות מסוגלת להכול.

אבל היום אני יודעת לזהות את הרגעים האלה קצת יותר מוקדם, ולהזכיר לעצמי שגם לי מגיעה אותה חמלה שאני מעניקה לאחרים.

ואולי זו אחת התובנות העמוקות ביותר שלמדתי מתוך 25 שנות טיפול ומתוך החיים האישיים שלי.

אהבה עצמית נבחנת דווקא ברגעים שבהם אנחנו מאכזבות את עצמנו. כשאנחנו עייפות, כשאנחנו טועות, כשמשהו שתכננו לא מצליח, כשהגוף משתנה, כשהלב כואב.

ברגעים האלה מתגלה מערכת היחסים האמיתית שלנו עם עצמנו.

האם אנחנו יודעות לדבר אל עצמנו ברכות? האם אנחנו מסוגלות לסלוח לעצמנו? האם אנחנו מצליחות לראות את כל מה שאנחנו, גם כשאנחנו רחוקות מהאישה שחשבנו שאנחנו אמורות להיות?

הדמות שהייתה צריכה להיפרד ממני היא האישה שהאמינה שהיא חייבת להוכיח כל הזמן שהיא מסוגלת.

במקומה אני לומדת להיות אישה שמרשה לעצמה פשוט להיות אנושית.
אישה עם חלומות גדולים ועם ימים קטנים. עם הצלחות ועם אכזבות. עם כוח עצום וגם עם רגעים של חולשה. אישה שממשיכה ללמוד, להשתנות, לטעות, לאהוב ולצמוח.

ואם הייתי יכולה לתת משהו לאישה שקוראת את המילים האלה, הייתי רוצה להזכיר לה שהיא לא צריכה להרוויח את הזכות להיות אהובה. היא לא צריכה להספיק יותר, להצליח יותר, להיות יפה יותר או חזקה יותר.

היא ראויה לאהבה גם כשהיא עוצרת. גם כשהיא מבקשת עזרה. גם כשהיא משנה את דעתה. גם כשהיא מתחילה מחדש.

היום אני מבינה שלא הייתי צריכה להפוך לאישה אחרת כדי להגשים את החלומות שלי.

הייתי צריכה ללמוד לתת מקום גם לחלקים בתוכי שבמשך שנים ביקשתי להסתיר.

ואולי דווקא שם, במקום שבו אנחנו מסכימות להיות שלמות עם כל מה שאנחנו, מתחיל החופש האמיתי שלנו🦋

הסצינה שירדה בעריכה – מה הרגע הכי קשה / מביך שחווית בדרך?

אם היו מצלמים סרט על החיים שלי, הסצנות המשמעותיות ביותר היו דווקא אלה שמתרחשות כשאף אחד לא מסתכל.

הרגעים שבהם אני חוזרת הביתה אחרי יום ארוך, מורידה מעליי את כל התפקידים, את האחריות, את החיוכים, את ההחלטות, ונשארת פשוט אני.

עם המחשבות, עם הדאגות, עם השאלות, ולפעמים גם עם הפחד.

אני אישה שמרגישה דברים בעוצמה גדולה. אני אוהבת בעוצמה, חולמת בגדול, מתרגשת מכל הלב וגם נפגעת, דואגת וחוששת. במשך שנים חשבתי שהרגישות הזאת היא משהו שאני צריכה ללמוד למתן, בעיקר בעולם העסקי, שבו מצפים ממך להיות חזקה, החלטית, בטוחה בעצמך ולדעת תמיד מה הצעד הבא.

אבל האמת היא שהיו לא מעט רגעים שבהם ממש לא ידעתי.

כשהקמתי את VOS, הבאתי איתי חלום גדול ואמונה עמוקה במה שאני יוצרת. אבל לצד האמונה הגיעו גם האחריות, ההתחייבויות, ההוצאות, האנשים שסומכים עליי והידיעה שהחלטה אחת שלי יכולה להשפיע על כל כך הרבה דברים.

יש משהו מאוד בודד לפעמים בלהיות בעלת עסק. אנשים רואים את המוצרים היפים, את החנויות, את האירועים, את ההצלחות ואת התמונות. הם רואים את מה שנבנה, אבל כמעט אף פעם לא את המחיר הרגשי של הבנייה.

את הלילות שבהם הראש ממשיך לעבוד הרבה אחרי שהיום נגמר. את הפעמים שבהן את צריכה לקבל החלטה קשה כשאת בעצמך זקוקה למישהו שיגיד לך מה נכון. את האחריות שאת לוקחת איתך הביתה, גם כשאת כל כך רוצה להיות פנויה רק למשפחה שלך.

ואולי אחד הדברים שהכי קשה לי להודות בהם הוא שלפעמים, בתוך כל העשייה שנולדה מתוך הרצון שלי להזכיר לנשים לאהוב את עצמן, אני בעצמי שוכחת להעניק לעצמי את אותה אהבה.

אני יכולה לדבר שעות על החשיבות של הקשבה לגוף, של מנוחה, של חמלה ושל גבולות, ואז למצוא את עצמי עובדת עוד ועוד, דוחה את מה שאני צריכה, מבטיחה לעצמי שמחר יהיה קצת יותר רגוע.

וזה מפגיש אותי עם אמת מאוד אנושית. גם כשאנחנו יודעות משהו לעומק, גם כשאנחנו מלמדות אותו לאחרים, אנחנו עדיין צריכות ללמוד לחיות אותו בעצמנו.

הרגעים הכי מפחידים שלי היו אלה שבהם הרגשתי את הפער בין האישה שאני רוצה להיות לבין האישה שאני מצליחה להיות באותו יום.

בין הרצון להיות אמא נוכחת, בת זוג אוהבת, מטפלת קשובה, יזמית מצליחה ואישה שיש לה גם חיים משלה, לבין ההבנה שיש לי לב אחד, גוף אחד ועשרים וארבע שעות ביממה.

ולפעמים, כמה שלא אשתדל, משהו יישאר לא גמור.

לקח לי זמן להבין שזה חלק מהחיים, ושאני יכולה להיות מסורה מאוד למה שאני עושה ועדיין להכיר במגבלות שלי.

היום אני משתדלת להתייחס לרגעים האלה קצת אחרת. במקום לשאול למה אני לא מצליחה לעשות הכול, אני מנסה לשאול מה באמת חשוב עכשיו. מה זקוק לי, ומה יכול לחכות. איפה אני פועלת מתוך אהבה, ואיפה מתוך פחד לאכזב.

ואני לומדת שלפעמים ההחלטה האמיצה ביותר היא דווקא לעצור. להגיד שקשה לי. לבקש עזרה. להסכים שמישהו אחר יעשה דברים אחרת ממני. להניח משהו בצד גם כשאני יודעת שהוא חשוב.

אני חושבת שאנחנו חיים בתקופה שבה קל מאוד להתבלבל בין הצלחה לבין חיים טובים. אנחנו מודדים כל כך הרבה דברים במספרים, בהישגים, בצמיחה, במה שהספקנו ובמה שעוד נשאר לנו להשיג.

אבל ככל שאני מתבגרת, אני מבינה שהשאלה החשובה באמת היא גם איך אנחנו מרגישות בתוך החיים שאנחנו בונות.

האם נשאר לנו מקום לשמוח? לצחוק? לאהוב? להיות נוכחות עם האנשים היקרים לנו? האם אנחנו מצליחות ליהנות מהדרך, או שאנחנו כל הזמן מחכות לרגע שבו סוף סוף הכול יהיה מסודר ונוכל לנוח?

אני שואלת את עצמי את השאלות האלה הרבה.

ואם יש משהו שהייתי רוצה שאנשים יראו בסצנות שנשארות מחוץ לפריים, הוא שהאומץ שלי מעולם לא היה היעדר פחד. הוא היה הרצון להמשיך להאמין גם בימים שבהם הביטחון מתערער.

להמשיך ליצור גם כשמשהו לא מצליח. להמשיך לאהוב את מה שאני עושה גם כשהוא דורש ממני הרבה יותר ממה שדמיינתי. ובעיקר, להמשיך להאמין בעצמי גם כשאני פוגשת את החלקים הכי פגיעים שלי.

אני רוצה שנשים ידעו שמאחורי עשייה גדולה עומדת אישה אמיתית. כזאת שלפעמים בוכה, לפעמים מתעייפת, לפעמים מפחדת ולפעמים פשוט רוצה שמישהו אחר יחזיק לרגע את העולם.

יש משהו משחרר מאוד בידיעה שאנחנו יכולות להיות כל הדברים האלה ועדיין להיות נשים חזקות, ראויות ומלאות יכולת.

אם הייתי יכולה להחזיר לסרט שלי סצנה אחת שנשארה על רצפת חדר העריכה, זו הייתה דווקא סצנה שקטה.

אני, בסוף יום ארוך, יושבת עם עצמי ומזכירה לאישה שהייתי כל כך עסוקה בלדאוג לכולם, שגם היא חשובה.

שגם לה מותר להיות עייפה. שגם לה מותר לפחד.

ושגם לה מגיעה אהבה, במיוחד בימים שבהם היא מתקשה לתת אותה לעצמה.

כי בסופו של דבר, אני רוצה שהחיים שאני בונה יהיו מקום שטוב לי לחיות בתוכו.

וזה אולי השיעור הגדול ביותר שאני עדיין לומדת🌙

מה התחושות שלך היום?

כשאני מסתכלת על הדרך שעברתי, הלב שלי מתמלא בהכרת תודה.

על האישה שהעזתי להיות, על החלומות שנתתי להם מקום, על הדברים שלמדתי ועל כל האנשים שהפכו לחלק מהמסע שלי.

אני מתרגשת לחשוב על אותה אישה שבגיל 40 פיתחה את המוצר הראשון שלה, בלי לדעת לאן הדרך הזאת תיקח אותה. על כל מה שנולד מאז, על כל מה שעוד מחכה להיוולד, ובעיקר על הזכות להמשיך לעשות את מה שאני אוהבת בכל הלב.

אבל הדבר שנוגע בי יותר מכול הוא האנשים.

הנשים שמלוות את VOS, שבוחרות בנו, שמאמינות בנו, שחוזרות, שממליצות, שכותבות לי ומשתפות אותי בחיים שלהן. לפעמים אני קוראת הודעה מאישה שמעולם לא פגשתי ומרגישה כאילו הלבבות שלנו מכירים כבר שנים.

אני מעריכה כל אחת מהן הרבה מעבר למה שמילים יכולות לתאר.

כי מאחורי כל הזמנה, כל המלצה וכל מילה טובה עומדת אישה שבחרה לתת בי אמון. והאמון הזה יקר לי מאוד.

אני יודעת שהדרך של VOS היא כבר מזמן הרבה יותר מהחלום הפרטי שלי. היא נבנית בכל יום גם בזכות הנשים שמלוות אותנו, בזכות האהבה שלהן, הפרגון, הכנות והקשר האנושי שנוצר בינינו.

ואולי זו אחת המתנות היפות ביותר שקיבלתי מהחיים. לגלות שכשאנחנו יוצרות משהו מתוך אהבה אמיתית, האהבה הזאת יכולה להגיע הרבה יותר רחוק ממה שדמיינו.

ואני רק מקווה להמשיך להיות ראויה לאמון הזה, להמשיך ליצור דברים שיש בהם ערך, ולהחזיר לעולם, אפילו במעט, מכל הטוב שאני מקבלת ממנו💖

ונסיים בספוילר – מה הטיפ שלך למי שנמצא.ת לפני טוויסט בעלילה?

כתבי חזון לעוד חודש לעוד שנה ולעוד שלוש שנים. שימי את זה על הדף עשי מלאכה תבראי מלאכים שיעזרו לך בדרך להגשמת כל משאלות ליבך הטובות ביותר שבפנים.

על ורד: פסיכותרפיסטית הוליסטית ורוקחת טבעית, מנחת סדנאות רוקחות ורוקחת טבעית, בעלת המותג VOS.

אתר:  www.voscosmetics.com 

שוקל.ת שינוי כיוון בקריירה?
כך נראה תהליך אימון קריירה איתי

רוצה לספר לי על הטוויסט שלך, או שאת.ה באמצע טוויסט ומחפש.ת ליווי? אני כאן.
טלי סלונים-שפט | ta**************@***il.com | 054-7100045

"

"כדי להמשיך לצמוח, צריך להסכים להיות שוב מתחילה."

"

"כדי להמשיך לצמוח, צריך להסכים להיות שוב מתחילה."

No comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *